קיץ 96

יפתח ברקין

סיפור הבריאה מכיל מילון של מילים המתארות חוויית התהוות.
סיפור היצירה של ברקין מכיל גם הוא מצבים טרום-תרבותיים, איפה שהדברים מתחילים, לפני היות הידע.
בנוף האמנות המוכר, נדיר להיפגש עם בחירה במופנמות, בחיפוש אחר המרקם העדין שבין האומנות והתהוות החיים. נקודת המוצא היא החוויה הגופנית-חושית, בדיקת צורות גופניות אליפטיות, משולשות, מוצלבות, והקשר בינם לגוף,
לסימטריה, לאיזון. "איך עיגול יכול לצייר ראש", "משולש לתאר שיער ערווה", "שלוש נקודות וקו, פנים", "הקסם שיש בצורה כשהיא מתנסחת באופן תמציתי".
ציוריו של ברקין גולמיים, מחוספסים, ביצתיים, שרוטים. ברקין חושף את המרקם הרב-שכבתי של הנייר להבלחות של אור. "אני ממשש כמו בקיר מערה מצייר את החושך".
בחללים הנפערים בנייר נחשפת רקמה עדינה, כמו בפתחי גוף האדם, שם מתאפשרת הכניסה פנימה ומתקיימת התקשורת הפנימית-חיצונית, התקשורת האנושית.
בציוריו של ברקין מתקיימת התרחשות אינסופית, תנועה פנימית. ברקין בודק את פני השטח "להתגבר על הפחד ולגעת", וצולל מתחת לפני השטח כדי להיפגש עם מקומות אפלים, לראות את נקודות האור.
"חוסר האמון במראה העיניים המתעתע מאפשר לשאול שאלות דרך האצבעות, דרך הידיים".
בלי ביקורת של השכל, בלי לבוא אל הדברים בידיעה ברורה, כך מאפשר לעצמו ברקין, להיות.

דרורה דקל